בגיליון חג השבועות של גיליון משפחה פרסם העיתונאי שמעון ברייטקופף טור מיוחד ובו הוא מתייחס בחלק מהטור למה שאירע בחריש בשבוע שעבר במהלך השבת בג’ימבורי. לטענת ברייטקופף מדובר “כל מה שמנוגד לקידוש שם שמיים”.
הטור התפרסם בעיתון חג השבועות של העיתון ‘משפחה’, ואנחנו מביאים את החלק שבו הוא מתייחס לחריש לתועלת הגולשים:
“אני לא יודע אם אתם עוקבים אחרי מה שנעשה בעיר החדשה הזה”, פותח ברייטקופף את הפיסקה שהוקדשה לאירוע בטורו,” אם יש תמונות מראה לפרשיית גלית הרי היא פרשיית חריש, שמייצגת את כל מה שמנוגד לקידוש שם שמיים.לא רוצה להיכנס לפרטי הסיפור הכאוב הזה, אבל לא צריך להיות מפרופסור לתקשורת כדי להבין שהאנשים האלו, שביקשו למחות נגד יהודים אחרים שמגיעים לג’ימבורי בשבת, תקפו אותם מילולית ופיזית, לא קידשו ולא האהיבו שם שמים על ידם. להפך”.
עוד כותב ברייטקופף, “הסיכוי לקרב את תושבי העיר חריש לאור התורה הקטן משמעותית בעקבו המעשים שלהם. הם תרמו באופן ישיר לניכור, לריחוק, ואולי הכי חמור: חיללו באופן יזום שם שמים בפרהסיה. השירה שלהם בתוך הג’ימבורי לעיני הילדים המבועתים: “ישמחו במלכותך שומרי שבת”, היא הדבר הכי ציני שנעשה בשם האידשקייט. יש תחושה בקרב חלק מהציבור שקיצוניות מבטאת אדיקות דתית. מדובר באשלה שגויה ומסוכנת. האמתה הפוכה. צעקנות אלימה ואגריסיבית היא הדבר הרחוק ביותר מייצוג התורה ש”דרכי דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום”.
“רדיקליות, אטימות לזולת, אלימות וגסות פיזית ומילולית , הם הדברים הרחוקים ביותר מהמעמד הנשגב של חג מתן תורה. האמת היא, שזה לא רק גורם חילול ה’ בקרב הציבור החילוני, אלא גם חילול ה’ אצלנו פנימה. בחור חרדי צעיר שמתבונן ורואה את האלימות, הוולגריות, גסות הרוח בדיבור ובמעשה, עשוי לתהות בינו לבינו האם זו דרכה של תורה? האם כך נראים מי שלכאורה הם החרדים ביותר, המקפידים ביותר על קלה כבחומורה? והאנשים הללו שמתהדרים לכאורה בהיותם ה”חרדים” ביותר, דווקא אאלו גורמים לנזק חינוכי עצום אצלנו פנמיה”.
כולנו יודעים כיצד נראים יהודים שהתורה ספוגה בעצמותיהם, כבר כתלמידים בישיבה ידענו להבדיל בין בחור שלומד תורה, לבחור שיש לו עוד דרך לעשות. רואים את זה בהנהגות, בהליכות, בתור בחדר האוכל. בחור שלמד ושנה, התוכה ניכרת מכל תנועה שלו. הוא לא ידחוף, לא יצעק לא ירמוס. מנגד, מי שלא שם, לא ממש יכול להסתיר את זה. והמדד הזה ממשיך להיות מדויק לאורך כל הדרך. העדינות, האצילות, החן המיוחד – הם סימני הזיהוי המובהקים ביותר למי שהולכים באמת בדרכה של תורה “.
